פסק-דין בתיק ת"א 34435-02-10

1.         התובעת, חב' אור נחמיה סחר בע"מ, הגישה תובענה לפינוי וסילוק יד נגד שלושת הנתבעים: נתבעת 1, סלומונוביץ אודליה,  נתבע 2, סולמונוביץ דן, נתבעת 3, מריה יונסקו. הנתבעת 3 הינה אחותה של הנתבעת 1.

2.         התובעת הינה הבעלים הרשום של בניין ברחוב נורדאו 17 בחיפה (הידוע גם כגוש 10862 חלקה 39). בין התובעת לבין הנתבעת 1 נכרת ביום 1.9.1981 חוזה שכירות על פיו שכרה הנתבעת 1 דירת המגורים בבניין בשכירות מוגנת. במועד כריתת ההסכם שילמה הנתבעת 1  סך של 70,000 שקלים ישנים כדמי מפתח.

3.         זירת המחלוקת בין הצדדים נוגעת להפרות נטענות של החוזה בכך שאחותה של הנתבעת 1 התגוררה עמה תקופות שונות בדירה.

עמדת התובעת

4.         התובעת טענה שהסכם השכירות מורה במפורש שרק הנתבעת 1 והנתבע 2, בנה, רשאים לגור במושכר.

5.         התובעת טענה שבשנת 2008 היא גילתה שבניגוד לאמור בהסכם השכירות, הכניסה הנתבעת 1 למושכר את הנתבעת 3. התובעת טענה שביקשה מהנתבעת מספר פעמים להוציא את האחות מהדירה. נטען שבעקבות מכתב התראה לפינוי שנשלח ביום 4.6.08 גילתה התובעת לראשונה שמדובר באחותה וכי קיימת עתירה לבג"צ בו ניתן צו ביניים האוסר על משרד הפנים לגרשה מן הארץ עד למתן הכרעה בעתירה. התובעת טענה שניסתה להסדיר את מעמדה של הנתבעת 3 בדירה לתקופה קצובה בתשלום מוסכם היות ומדובר באורחת. התובעת דרשה תשלום של 300 ש"ח לחודש בגין כך שהאחות תמשיך לשהות בדירה. משך תקופה מסוימת התקבל תשלום ולאחר מכן הנתבעים הפסיקו לשלם כאשר טענו לחוסר יכולת כספית. התובעת טענה שמדובר בהפרה מהותית של ההסכם עם הנתבעת 1 ושזכותה להביא את הדיירות המוגנת לסיומה ולקבל חזרה לידיה את הדירה.

עמדת הנתבעים

6.         הנתבעת תארה שהינה ילידת 1940 ועלתה לישראל בשנת 1974 ועובדת כמטפלת בזקנים מטעם עמותת "בבית". לטענתה, אחותה, הנתבעת 3, הגיעה לישראל בשנת 2002 יחד עם בנה (שנשאר תקופה קצרה בלבד וחזר לרומניה). נטען ש"היא יצאה מרומניה באישון לילה עקב הליכי גירושין קשים וחשש כי בעלה יוציא נגדה צו לעיכוב יציאה מרומניה". היא הודתה שהאחות גרה עימה בדירה עד לינואר 2010. כיום, יצויין שהאחות גרה עם בן זוגה עמו התחתנה ביוני 2011. לטענתה, לאחותה לא היתה אפשרות לגור במקום אחר מכיוון שמצבה הכספי היה קשה ומצב הנתבעת 1 לא איפשר לה לסייע לה בהשכרת דירה אחרת.

7.         לטענתה, מאז שהאחות הגיעה לישראל, כל השכנים האחרים ונציגי הימנותא - בעלת הבית הקודמת בבניין - ידעו אודות הימצאותה בדירת הנתבעת 1. הנתבעת 1 טענה שמעולם לא הסתירה את אחותה ולטענתה הבעיות עם התובעת החלו במהלך שנת 2007 כאשר התובעת החלה לבצע בבניין עבודות שיפוץ. נטען שבאותו זמן רק שתי דירות בבניין נשארו תפוסות,  לרבות דירת הנתבעת 1. כאשר הנתבעת 1 פנתה בבקשה לסלק מפגעים שנותרו מהשיפוץ החלו נציגי התובעת להתנכל לה. בין היתר, נטען שאף הלינו למשטרת ההגירה נגד האחות.

8.         נטען שבאוקטובר 2008 בעקבות לחץ שהופעל על ידי נציג התובעת היא אולצה לחתום על חוזה שכירות. נטען שהנתבעת 1 לא הבינה שאין היא חייבה בכלל בתשלום ובמשך שנה הסכימה לתשלום של 300 ש"ח לחודש עבור השארות האחות בדירה. נטען שבשנה לאחר מכן נציג התובעת דרש תוספת של 50 ש"ח נוספים והנתבעים לא הסכימו להמשיך ולשלם. נטען שהנתבעים הסכימו לשלם 300 ש"ח אולם התובעת סרבה לסכום זה. ביחס למצבה הכלכלי של הנתבעת היא טענה שהיא משתכרת בסך של 3,800 ש"ח לחודש בתוספת פנסיה של 1,693 ש"ח לחודש. נטען שיש לה חסכונות מועטים בסך של מספר אלפי שקלים בלבד.

9.         בבית המשפט נחקרו כל המצהירים.

סיכומי הצדדים

10.        התובעת טענה להפרה מהותית של ההסכם. בנוסף נטען להעדר תום לב מצד הנתבעים ושלא גילו לתובעת כאשר האחות נכנסה לדירה וכמו כן לא גילו כאשר יצאה ממנה.

11.        הנתבעים טענו שאין כלל הפרה של החוזה. לחלופין, נטען שגם אם האפשרות להכניס קרובי משפחה הינה מוגבלת בהתאם להלכות שנקבעו, הנתבעת 3 נמנית בין הקרובים שמותר להכניסם לדירה. לחלופי חלופין, נטען לסעד מן הצדק.

דיון

12.        שתי הוראות בחוזה הינן רלוונטיות למחלוקת שבין הצדדים.

13.        בהקדמה לחוזה (נספח 1 לכתב התביעה) נקבע כדלקמן:

"מטרת השכירות: למגורים בלבד עבור  השוכרת ובנה.... ".

סעיף 9 לחוזה קובע: